הילד סובל מהצקות או דחייה חברתית? כך תעזרו לו להתמודד ולחזק את הביטחון העצמי
הילד חוזר מבית הספר ואתם רואים לפי הפנים שמשהו קרה... אחרי כמה דקות הוא משתף אתכם... ילדים בכיתה צוחקים עליו, אף אחד לא רוצה לשבת לידו, מישהו העליב אותו בהפסקה...
אם זה קרה לכם פעם, אתם יודעים איזו תחושה לא נעימה זו. רוצים לחבק אותו, להתקשר למורה, להגיד לו "אל תיקח ללב", ולהילחם בילד שעשה לו את זה. וכל האפשרויות האלה לא באמת עוזרות לו.
אז מה כן עוזר?
קודם כל, חשוב להבין מה עובר עליו
כשילד מרגיש דחוי או שמציקים לו, יש כמה דברים שקורים לו בפנים. לא רק עצב אחד גדול.
הוא נעלב וחזר הביתה נסער... שאת זה קל לראות על הילד.
אבל מתחת לזה, יש משהו עמוק יותר: הוא מתחיל לחשוב שאולי יש בו משהו לא בסדר. כי אם דוחים אותו, אולי יש לזה סיבה. את זה הוא בדרך כלל לא יספר לכם, אבל זה במחשבות שלו כל הזמן...
ויש את הפחד מהיום הבא. ההפסקה הבאה. השיעור הבא שבו יצטרך להיות עם אותם ילדים... הוא מתחיל להגיד שכואבת לו הבטן בבוקר ומבקש להישאר בבית.
שלושת הדברים האלה דורשים תשומת לב.
להקשיב לפני שמנסים לעזור
הדבר הראשון שהילד צריך הוא לא פתרון. הוא צריך הרגשה שמישהו שומע אותו.
אז כשהוא מספר, אל תעצרו אותו באמצע. אל תגידו לו "אל תדאג, זה יעבור". אל תספרו לו שגם לכם קרה פעם דבר דומה. אל תתנו לו עצות מה לעשות מחר. אל תגידו שום דבר...
פשוט היו שם, הסתכלו עליו, ואמרו משפט אחד פשוט: "ספר לי עוד".
הוא לא צריך שתפתרו לו את הבעיה. הוא צריך לדעת שאתם לידו, שאתם לא בורחים מהקושי שלו, שמותר לו להרגיש את מה שהוא מרגיש.
לא לקפוץ לפתרון
אחרי שהוא סיים לספר, הדחף הוא להגיד "טוב, בוא נחשוב מה עושים".
אמרו לו פשוט: "זה באמת כואב. זה לא היה הוגן. ברור שאתה עצוב". זה כל מה שצריך באותו רגע.
זה נשמע כאילו אתם לא עוזרים לו, אבל זה דווקא כן עוזר. אתם אומרים לו שהרגשות שלו לגיטימיים. שהוא לא מגזים. שהוא לא רגיש מדי. וזה משחרר משהו אצלו בפנים.
רק אחרי שהוא מרגיש שהבנתם אותו, אתם יכולים להתחיל לחשוב מה לעשות הלאה.
הטעות הכי גדולה: לפתור בשבילו
הדחף הטבעי של כל הורה הוא לקחת אחריות. להתקשר למורה, לדבר עם ההורים של הילד השני, להגיד "מחר נבוא איתך לבית הספר".
הדחף הזה מובן. אבל הוא בעייתי, כי הוא משדר לילד מסר כזה: לא סומכים עליו להתמודד לבד, והוא צריך שמישהו יציל אותו...
וברגע שהילד מאמין בזה, הוא באמת לא יצליח להתמודד. בכל פעם שיהיה לו קושי חברתי, הוא יחכה שאבא או אמא יבואו ויסדרו את זה. הוא לא יפתח כלים להתמודדות.
במקום לפתור בשבילו, עזרו לו למצוא את התשובה אצלו. שאלו אותו: מה היית רוצה שיקרה? איך היית רוצה להגיב בפעם הבאה? מה אתה חושב שיכול לעבוד?
אחר כך תרגלו ביחד. אמרו לו: "בוא נשחק את זה. אני אהיה הילד ההוא, ואתה תגיב". ככה הוא מתאמן בבית, מוצא את המילים שלו, ויוצא מוכן יותר למחר.
מתי כן צריך להתערב
יש מקרים שאסור להישאר בצד.
אם יש אלימות פיזית של ממש, צריך להתערב מיד. אם המצב נמשך כבר חודשים והילד לא מצליח לצאת ממנו לבד, צריך לעזור לו. אם אתם רואים סימני מצוקה אמיתיים, הוא מסרב ללכת לבית הספר, לא ישן בלילה, בלי תיאבון, מתנהג אחרת לגמרי, אז בהחלט אסור לחכות.
אבל ברוב המקרים, מה שילד צריך זה לא שתפתרו לו את הבעיה. הוא צריך בית שאפשר לחזור אליו, מקום שבו שומעים אותו, ואדם שמאמין בו גם כשהוא לא מאמין בעצמו.
מה באמת בונה ילד שמתמודד טוב
הסוד הוא לא להגן עליו מכל קושי. הסוד הוא לבנות אותו מבפנים, כדי שהקשיים לא ישברו אותו.
ילד שמרגיש בבית שאוהבים אותו, ששומעים אותו, ושיש מי שמאמין בו, מקבל בקלות יום קשה בבית הספר וחוזר הביתה לבית חם, ולמחרת מצליח לקום ולהתחיל מחדש. זה לא אומר שלא יכאב לו, זה פשוט אומר שיש לו את הכוחות להתאושש.
וזה בדיוק מה שאתם יכולים לתת לו, אם תדעו איך.